<h1>ספר החינוך מצוה תק"ז</h1>
<h2>דף פא.</h2>
שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה ונתן אותה לכהן, והיא הנקראת תרומה גדולה, ועל זה נאמר [דברים י"ח] ראשית דגנך תירשך ויצהרך וגו' תתן לו, ואמרו זכרונם לברכה [חולין קל"ז ע"ב] כי מדין התורה אין לה שיעור אלא אפילו חטה אחת פוטרת כרי גדול, אבל חכמים אמרו [תרומות פ"ד מ"ג] להפריש יותר, ואמרו מי שיש לו עין בינונית מפריש חלק אחד מחמישים, וסמכו הדבר על לשון תרומה, כלומר תרי ממאה, דהיינו אחד מחמישים. משרשי המצוה לפי שהדגן והתירוש והיצהר הן עיקר מחייתן של ברייות והעולם כולו להקדוש ברוך הוא הוא, על כן ראוי לאדם לזכור את בוראו על הברכה אשר ברכו ושיפריש קצת ממנו לשמו ברוך הוא ויתננו למשרתיו שהם הכהנים העסוקים תמיד במלאכת שמים טרם יגע בו יד אדם ויהנה ממנו כלל, ומן היסוד הזה אמרו זכרונם לברכה שאפילו חטה אחת פוטרת את הכרי כי זכירת האדנות על הדבר אין הפרש בין רב למעט, אמנם רבותינו זכרונם לברכה הוסיפו בדבר לתת בו שיעור ראוי כדי שיתעורר לב האדם בענין יותר, כי בהיות האדם בעל חומר לא ישית אל לבו על הדבר המועט כמו על המרובה שימלא עיניו ויעידו עליו יותר תנועותיו כדרך טבע האדם והרגלו שישמח במאכל רב. וכבר כתבתי עוד בטעם מנות הכהנים בסדר ויקח קרח במצות מעשר ומעשר מן המעשר בסימן שצ"א ושצ"ב [מצוה שצ"ה—ו']. דיני המצוה כגון מה שנראה בגמרא שעיקר חיוב התרומה דאוריתא וכן המעשרות הוא בדגן ותירוש ויצהר לבד לפי שהן עיקר מחייתן של בריות, אבל מדברי סופרים חייב גם כן כל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ, ואף על פי שמצאנו בספרי שסמכו הדבר לקרא, אסמכתא בעלמא הוא, וכמו שכתבתי בסדר ויקח קרח במצות מעשר [מצוה שצ"ה], שאמרו שם ראשית דגנך וגומר, מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה ומעשרות, ואמרו זכרונם לברכה שהכרשינין אף על פי שאינן מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. והפיאה והאזוב והקורנית שזרען תחלה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן, זרען לבהמה אף על פי שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת אדם בחיבור אינה כלום, עלו מאליהן בחצר אם חצר המשתמרת פירותיה היא הרי אילו חייבין שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין. זרעוני גנה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורין מן התרומה ומן המעשרות מפני שאינן מאכל אדם, אבל הקצח חייב בתרומה ומעשרות. זרע של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף ושל קפריסין פטורין מפני שאינן פרי, במה דברים אמורים שזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אילו חייבין, וכן האביונות של צלף חייבין מפני שהן פרי, קסבר שזרעו לזרע פטור מן התרומה ומן המעשרות, זרעו לירק מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע, וכן השבת זרעה לזרע פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק, הגרגיר שזרעו לזרע מתעשר לזרע ולירק שאם לקח הירק לאכלו מפריש ממנו תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב תרומות ומעשרות בפירות עד שיביאו שליש, וכן מה שאמרו שהלקט והשכחה והפיאה והעוללות של ישראל אף על פי שהעמיד מהן כרי בבית פטורין מן התרומה ומן המעשרות. וכן מה שאמרו שאין תורמין התרומה לא במדה ולא במניין אלא באומד לפי שלא נאמר בה בתורה שיעור, מה שאין כן במעשרות, וכבר כתבתי בראש המצוה שעין יפה מפריש אחד מחמשים באומד, ולא יתן הפירות בסל ובקופה שמדתן ידועה אבל תורם בהן חציין או שלישן, ומותר לתרום שלא מן המוקף, ואף על פי כן תלמידי חכמים אין עושין, כן כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה. ומה שאמרו שעושה אדם שליח ישראל להפריש תרומה ומעשרות שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם לרבות השליח שהוא בן ברית כמו כן, ועוד דינין רבים בגמרא מענין השליחות, ומה שאמרו שהתרומה נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים להם ולנשיהם ולעבדיהם הכנעניים ואפילו לבהמתן, ועוד דינין רבים בגמרא על זה כגון אשה שמרדה והעבד שברח ודין גירושין ואירוסין וכמה כיוצא בהן ודיני התרומה בענין ביטולה שנתנו לה שיעור חכמים זכרונם לברכה באחד ומאה, ויתר רובי פרטיה במסכת תרומות ובהרבה מקומות מהתלמוד בפיזור קצת מדיניה. ונוהגת מצות התרומה גם מצות המעשרות מן התורה בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, וכן כתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה סוף פרק ראשון דהלכות תרומות וזה לשונו. התרומה בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שהיו שם כל ישראל, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית ולא כשהיו בירושה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתכם, ולפיכך לא היתה מן התורה, וכן הדין נראה לי במעשרות שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה, עד כאן.
והרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה תפס עליו בענין זה, וזה לשונו. אמר אברהם, לא כיון להלכה יפה דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמרינן ביבמות [פ"א ע"א] תרומה בזמן הזה דאוריתא, כלומר בארץ ישראל, והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר, ואם איתא להך מילתא בחלה הוא דאיתא, עד כאן. ועתה אם האמת כדברי הרב רבי אברהם בן דוד זכרונו לברכה יהיה לנו לחשוב בכלל מצות הנוהגות עכשיו בארץ מדאוריתא זאת המצוה וגם ששה עוד שהם בענין התרומה בסדר אמור והן י"ד ט"ו י"ו י"ז י"ח י"ט מן הלאוין [מצוה רע"ט—רפ"ד] ואחת שהיא בכסף תלוה לאו ה' [מצוה ע"ב], ושתים שהן בסדר ויקח קרח מצות מעשר ומעשר מן המעשר [מצוה שצ"ה—ו'], אבל אני דברי הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה אשים בין עיני ומבורו אשאב כי הוא סבת זה העסק של חשבון המצות לי ולכל שבאו אחריו. ומכל מקום אין חולק בעולם שנוהגות מדרבנן אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם, וגם התקינו שיהו נוהגין תרומות ומעשרות אף בארץ מצרים ובארץ בני עמון ומואב מפני שהן סביבות ארץ ישראל. וארץ ישראל האמורה בכל מקום הן ארצות שכבש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו שיקראו חכמים זכרונם לברכה כבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שנתנו כבוד לעצמם וכבשו מקום אחד, ואפילו הוא תוך תחומי הארץ שניתנה לאברהם אבינו אינו נקרא ארץ ישראל, והמקומות שחלק יהושע לשבטים אף על פי שלא נכבשו כלם דינן כדין ארץ ישראל כדי שלא תהיה רובה ככבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו. הארץ שכבש דוד כגון ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל ודמשק ואחלב וחרן וכיוצא בהן אף על פי שברשות בית דין הגדול כבשם אינם כארץ ישראל לכל דבר אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולכלל ארץ ישראל לא באו, והם הנקראים בכל מקום סוריא, ויש דברים שדינם כארץ ישראל ויש שדינם כחוצה לארץ כמו שתמצא בגמרא במקומות בפיזור, והטעם מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, שאלו תפש כל ארץ ישראל לגבולותיה תחלה ואחר כך כבשם היו כארץ ישראל בכל דבר, ולענין תרומות ומעשרות ושביעיות אמרו חכמים שיהו כארץ ישראל אבל מכל מקום בארץ הוא החיוב מן התורה בזמן שישראל שם כמו שאמרו לדעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה, ובאותן מקומות מדרבנן בכל זמן. ואמרו זכרונם לברכה כל מקום שהחזיקו בו ישראל כשעלו מגלות מצרים ונתקדש על ידן מכיון שגלו גלות ראשון בטלה אותה קדושה לפי שלא קדשוה כי אם בכבוש בלבד לשעה, אבל כשעלו שנית מגלות בבל עם עזרא הסופר קדשוה קדושה שנייה לשעתה ולעתיד לבא, כלומר קדושה העומדת לעולם, אבל מכל מקום אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה שם לדעת הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה אלא בזמן שישראל מיושבים שם, וכמו שכתבתי סמוך, ומקצת מקומות שהיו שם שהחזיקו בהם בתחלה עולי מצרים ולא החזיקו בהן בשנייה עולי בבל הניחום ולא קדשום, ומכל מקום לא פטרו אותם מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו עליהם עניי עולם בשביעית.
נמצא כל העולם כולו לענין מצוות התלויות בארץ נחלק לשלש מחלקות, ארץ ישראל וסוריא וחוצה לארץ, וארץ ישראל נחלקת לשני חלקים, כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו בו עולי מצרים בלבד חלק שני, וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשנים חלקים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב מצות תרומות ומעשרות בהן מדברי סופרים ושאר כל הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן כלל, ואי זו היא הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים, מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל הים הגדול, ומאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל עד עכו שהיא בצפון, ומי שהיה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שהיא על ימינו שהיא במזרח הדרך הרי היא בחזקת חוצה לארץ טמאה משם ארץ העמים ופטורה ממעשר ושביעית עד שיודע לך שאותו מקום הוא מארץ ישראל, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת ארץ ישראל וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ושביעית עד שיודע לך שאותו המקום הוא חוצה לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים הוא ארץ ישראל, מטורי אמנום ולחוץ הוא חוצה לארץ, והנסין שבים רואין אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מהחוט ולחוץ חוצה לארץ, וזו היא צורתה. ועובר על זה ולא הוציא תרומה מדגן תירוש ויצהר שבארץ בזמן שישראל שם בטל עשה זה, ועונש גדול מאד שאוכל טבלים, וכבר כתבתי בסדר אמור אל הכהנים בלאו י"ט סימן ש"ה [מצוה רפ"ד] עונש האוכל טבל, ובשאר פירות בטל מצות עשה דרבנן, ובדעת קצת המפרשים גם בשאר פירות יש בהן חיוב דאוריתא וכמו שכתבנו. ובזמן הזה גם כן מי שלא הפריש תרומה מפירות הארץ וכן מפירות סוריא וכן מפירות אותן מקומות שכתבנו שחייבין בתרומה מדרבנן כגון מצרים ושנער ועמון ומואב בטל עשה דרבנן, אבל בפירות שאר ארצות אין בהם חיוב תרומות לעולם לא דאוריתא ולא דרבנן.
